חוות רעננה בע"מ נ' מדינת ישראל

החלטה

בקשה להישפט באיחור בגין 7 הודעות קנס – ברירת משפט, המייחסות למבקשת עבירות על חוק שמירת הניקיון. בתגובתה לבקשה, מסרה המשיבה, אם כי רק לקראת סוף דבריה (סעיף 39), כי היא מבטלת 4 מתוך 7 הודעות הקנס. משכך, ההכרעה נדרשת רק בעניין 3 הודעות הקנס שנותרו.

כבר עתה ייאמר כי ביחס ל-3 הודעות אלה הוצאה דרישת תשלום מרוכזת מטעם המשיבה עוד בחודש פברואר 2013, שהתקבלה על ידי המבקשת. והנה, הבקשה שבפניי הוגשה רק בחודש אוגוסט 2013. משמע, המדובר על פניו בשיהוי של ממש בהגשת הבקשה להישפט באיחור, בשים לכך שעל פי המסגרת הנורמטיבית לבקשה, הקבועה בס' 229 (ה) + 230 לחסד"פ, על המבקשת היה להגיש בקשתה מייד לאחר שהוסרה המניעה לעשות כן קודם לכן, משמע מייד לאחר שהתגבשה ידיעתה בדבר הודעות הקנס.

אולם, בחינה מעמיקה של הדברים מגלה כי המבקשת לא שקטה על שמריה במהלך אותם חודשים. היא פנתה לסיוע משפטי, באמצעות עו"ד פוזנר, אשר מצידו הגיש פניה בכתב באשר לדרישת התשלום, וזאת עשה מספר ימים לאחר שהדרישה נתקבלה. פנייתו בכתב של עו"ד פוזנר לא נענתה בכתב על ידי המבקשת, וכך בחודש יוני 2013 פנה הוא שוב בכתב. בתווך התקיימו שיחות טלפוניות בין הצדדים, וזאת כעולה גם מסעיף 37 לתגובת המשיבה. מהות הפניה הראשונית של עו"ד פוזנר היתה לקבלת פרטים וראיות לגבי הודעות הקנס.

אני רואה בהתנהלותה זו של המבקשת כהסבר טוב לעיכוב פנייתה לבית המשפט מאז חודש פברואר 2013. יש לברך על כך שטרם פניה לבית המשפט הצד הפונה עושה ככל יכולתו לאיסוף חומר אשר יבסס את טיעוניו, ויאפשר לו להביא בפני בית המשפט מידע רלבנטי לפניה, ואולי אף מלכתחילה יחסוך או יצמצם את הפניה. אדרבא, כשהדברים נעשים בסיוע עורך דין. יתר על כן, כאשר אין הסתפקות בפניה בכתב בהמתנה לתשובה בכתב, אלא כאשר האחרונה לא באה, נעשים אף בירורים טלפונים. התרשמתי לפיכך כי המבקשת פנתה לבית המשפט רק כאשר הרגישה שהמגעים עם המשיבה מוצו ללא תועלת, ואין מנוס אלא לערב את בית המשפט בעניין.

משכך, יש להכריע בבקשה תוך בחינת השאלה האם טרם חודש פברואר 2013 המבקשת ידעה על קיום הודעות הקנס. לעניין זה, אין הדברים בבחינת מקשה אחת לגבי כל הודעות הקנס, כפי שיפורט להלן.

הודעות קנס מספר 222044/1, 225152/1 נשלחו בתאריכים 05/07/12, 11/09/12 בהתאמה, וזאת בדואר רשום לכתובת העדכנית של המבקשת, משמע רחוב פרדס משותף 5 רעננה (המצויה ברישומי רשם החברות), אולם הודעות אלה לא נדרשו על ידי המבקשת.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת חזקת מסירה, כך שהודעת קנס תיחשב כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימת הנמען על אישור המסירה, וזאת אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה לנמען בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. אי דרישת הודעת הקנס הינה בבחינת הימנעות מלקבלה, ועל כן המבקשת לא יכולה להזים את חזקת המסירה.

על כן, ביחס לשתי הודעות קנס אלה, יש לראות את המבקשת כמי שידעה עליהן 7, 5 חודשים בהתאמה טרם חודש פברואר 2013. אין כל הסבר לשיהוי בחודשים אלה, ועל כן אינני מתיר למבקשת להישפט באיחור בגין שתי הודעות קנס אלה. לפיכך, ניתן להמשיך בהליכי גביה לגבי הודעות אלה, ככל שיהיה בכך צורך.

באשר להודעת קנס מספר 221922/1, הרי שנטען כי בתאריך 29/12/11 נשלח למבקשת דרישת תשלום קנס בדואר רשום, וזו נמסרה ליעדה על פי רישומי רשות הדואר בתאריך 17/01/12. אולם, בניגוד לשתי הודעות הקנס האחרות, כאן לא מצאתי כל קישור בין תיעוד שליחת דבר הדואר רשום לבין הודעת הקנס. משמע, לא ברור האם אותו דבר הדואר הרשום שנשלח והתקבל הינו אכן אותה הודעת קנס.

במצב דברים זה הרי לא קמה כלל חזקת המסירה נשוא תקנה 44א לעיל, ומשכך לא ניתן להוכיח כי המבקשת קיבלה את הודעת הקנס טרם חודש פברואר 2013. לפיכך, ומשראיתי את העיכוב מחודש פברואר 2013 ועד מועד הגשת הבקשה כעיכוב מוצדק, הריני מתיר למבקשת להישפט באיחור בגין הודעת קנס זו בלבד. יובהר כי אין בכך בכדי לחייב את המשיבה להגיש כתב אישום כנגד המבקשת בגין הודעת קנס זו, אלא שהברירה חוזרת אל המשיבה, האם להגיש כתב אישום או לבטל את הודעת הקנס.

ניתנה היום, 12/12/13, בלשכה, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא לצדדים בהקדם ותקופת הערעור תימנה החל ממועד ההמצאה.